לעמוד שוב מול בריכת חבצלות המים של קלוד מונה במוזיאון ישראל בירושלים – ציור שחלפתי על פניו אינספור פעמים בשנותיי בדוברות המוזיאון – הוא תזכורת חדה לכמה עמוק האימפרסיוניסטים הצרפתים הותירו את חותמם בנפשי. יצירותיו של מונה הילכו עליי קסם תמיד. וכעת, 185 שנים לאחר לידתו, צרפת חוזרת ומצדיעה לו: מחוות, תערוכות, והתרגשות מחודשת מהאור המרצד שהפך לחותמו. הרגשתי שזה הרגע המדויק לשוב לפריז. לצעוד שוב בין ההדים של עיר האורות של ימיו, זו שנעדרה והותירה אחריה הד שקט, ולחפש אותה – ולו לרגע – דרך עיניו.
כישראלי המבקר בפריז, היופי מסנוור אך נושא עמו תדר עדין של אי־נחת: אנטישמיות שמרימה ראש, הפגנות תכופות נגד ישראל, וניגוד חד בין הלב הפועם של העיר לבין דקירת החשש. ובכל זאת, כשהלכתי בשדרות עטורות שלכת חשתי ביטחון מלא. פריז הייתה שלווה, ללא הפגנות, שוקקת מבקרים לקראת חג המולד ומאירה באורות חג מהפנטים. ואז, במנהרת מטרו, זוג כנרים מבוגרים ששרו בקול רם את “התקווה” הפיגו מאליהם כל שריד של חרדה.
מסלול הליכה בעקבות מונה בפריז הוא מסע אל פלטת הצבעים החיה שלו. התחלתי בשדרת קפוצ’ין – שם עמד עם כן הציור ולכד מהמרפסת בבניין 35 את הדופק המנצנץ של הרחוב. אחרי עצירה בקפה דה לה פה, ליד האופרה גרנייה – מקום אגדי שבו ציירים וחולמים פריזאים נהגו להיפגש – המשכתי לתחנת הרכבת גאר סן־לאזאר. התחנה שהייתה מקור השראה מרכזי ליצירותיו נותרה רוויה אדים ואור, גם אם הנוסעים השתנו מזמן.
ברחוב מונורגוּי דמיינתי את חגיגות ה־30 ביוני 1878: דגלי טריקולור, המיית קהל, רחוב שופע חיים – ממש כפי שלכד בציורו. צעידה קצרה הובילה אותי לרחוב סן־דני, שבו אותו פסטיבל התפרץ פעם בצבע ובתנועה.
ביקור במוזיאון האורנז’רי שליד כיכר הקונקורד הוא ללא ספק השער הישיר אל חלומותיו. בחדרים האובליים, מוקפים חבצלות מים עצומות בגודלן, הזמן מאט. משיחות המכחול מרחפות, האגם נושם, והעולם החיצוני דוהה. זו אינה תערוכה – זו טבילה ב-consciousness של מונה. קודש פנימי של אור.
לא הרחק משם, מוזיאון ד’אורסיי על גדת הסיין מרגיש כמו מסע לתוך עולמו של מונה הצעיר. קומת הגג של האימפרסיוניסטים מציפה באור: שמיים רוטטים, השתקפויות רכות, נופים הנושמים צבע. תחת קשתות הברזל של תחנת הרכבת לשעבר, שלושה ציורים הותירו בי רושם מתמשך: הפרגים, שדה אדום בוער; האישה עם השמשייה, רגע שחולף עם משב הרוח; ורחוב מונורגוּי, 30 ביוני 1878, שטבול בדגלים ושמחת חג. יחד, הם מגלמים את שירתו של מונה: אור משתנה, תנועה בלתי פוסקת, חיים שנחגגים בכל משיחת מכחול.
את פרק הלינה במסע מילא מלון הבוטיק Maison Proust ברובע המארה – יקום שלם של בל אפוק. ריהוט קטיפה, תאורה חמה, שקט אלגנטי. גולת הכותרת הייתה חדר האורחים המוקדש למונה. להתעורר שם הרגיש כמו לחלוק רגע עם רוחו של האמן.
“ז’אק גארסיה, ממעצבי הפנים הגדולים בצרפת, העניק למלון את חתימתו הייחודית,” מספר מנהל המלון פלוריאן דפארדייה. “בדים עשירים, זהב, תאורה חושנית – כל חדר מרגיש כמו סיפור שנפתח.”
לצדו של פרוסט הספרותי, מונה הצייר עומד כמשלים: אחד חקר את זיכרון הלב, השני את זיכרון האור. לשהות במלון המוקדש לאחד ולישון בחדר המוקדש לאחר – זו פגישה נדירה של תרבות צרפת בשיאה.
הספא של המלון, ובמרכזו “סלון המים” – בריכת חמאם מרוקאית כמקדש נסתר – היה מפלט מושלם אחרי שעות של צעידה. הבר בקומת הקרקע, מואר קלות, עטף אותנו בשעת בוקר בעדינות של ציור.
בעלת המלון, סילביאן סאנז, מצטרפת אלינו ומספרת: “מאז המגפה, תיירים אמריקאים מחפשים אינטימיות. לא את ההדר של ארמונות־פאר, אלא מקום שמרגיש כמו בית עם נשמה.” שלושת המלונות שהיא מפעילה – Athénée, Souquet ו-Proust – יוצרים שלישיית חלומות פריזאיים: קטנים, מלאי אישיות, כמעט מכושפים.
ביקור במונמארטר, הכפר הבוהמי העתיק, היה כרגיל מלא אושר. שם, בשנותיו המוקדמות, מצא מונה את הניצוץ שהפך ליסוד חזונו האימפרסיוניסטי. ביום אחר, ביקור בנוטרדאם שקמה מחדש לאחר השריפה הגדולה של 2019, חשף יצירה אדריכלית מחודשת ומרהיבה שאין להחמיץ.
הדרך היחידה שנותרה חסרה במסע הייתה ז’יברני – הכפר שבו חי ויצר את חבצלות המים. אך הוא נסגר למבקרים בסתיו ונפתח רק באביב ובקיץ.
כך הסתיים מסע הסתיו בעקבות מונה. ופריז? היא נשארה, כמו תמיד, לוחשת את שמו – שקטה, עדינה ומנצנצת. עיר שממשיכה להפליא. כמו שאודרי הפבורן אמרה באחד מסרטיה: “פריז היא תמיד רעיון טוב.”
חדש! הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם
