עם תשוקה לחמוק אל הטבע והמחוזות הכפריים בצרפת, אך להישאר מספיק קרובים לפריז כדי לחוש בפעימותיה, כיווננו על עמק הלואר – צעיף רומנטי שלו הנמתח ממש מעבר לטווח נשמתה של עיר האורות. המסע לשם פשוט ונח: רכבת ישירה מפריז-מונפרנס, הגולשת דרומה בתוך שעה קלה ומחליפה את קצב העיר באופק רך ובאור הנהר הניבטים מהחלונות. בעיירה טור (TOURS), שער הכניסה לעמק האגדי הזה, שכרנו בתחנת הרכבת מכונית קטנה – כרכרתנו הצנועה לימים הקרובים – ויצאנו לגלות את הנופים שבהם הלואר שומר על טירותיו בשקט. כל אחת מהן מחכה כמו סוד שנלחש על שפת מי הנהר.
בחרנו בטור הלא מוכרת כבסיס למסע והיא הפתיעה אותנו מיד. למרות שהיא צנועה בהשוואה למגה האוניברסיטאות של צרפת, אוניברסיטת טור, עם כ-30 אלף הסטודנטים שלה, מעניקה לעיר דופק צעיר במיוחד. לא בקמפוסים עצומים, אלא באווירה עצמה: בתי קפה תוססים ששולחנותיהם גולשים לרחובות ימי-הביניים, חנויות ספרים ומסעדות הומות עד שעות הערב המאוחרות. תמהיל קוסמופוליטי עדין של סטודנטים מכל רחבי צרפת והעולם. המראה מרכך את האלגנטיות ההיסטורית של טור, ומעניק לה תחושת חיים מודרנית המשתרגת בין חזיתות רנסנס ושבילים על שפת הנהר. עיר תרבותית אך רגועה, שבה האקדמיה מנכיחה את עצמה בלי להשתלט.
בחירת הטירות לביקור בעמק הלואר היא דילמה מענגת אך מבלבלת. כ-300 טירות קיימות בסך הכול, וכ-100 פתוחות למבקרים. לכל אחת סיפור חקוק באבן. הבחירה קשה. החלטנו על שתיים ביום. מספיק כדי לספוג את הקסם, בלי להציף את החושים. עם רכבנו הכתום והעליז ותחושת הרפתקה, יצרנו בכל בוקר מסלול חדש שיחשוף את מהות העמק דרך ארבע נקודות ציר אייקוניות.
הקרובה ביותר לטור הייתה טירת אמבויאז, היושבת בגאווה מעל נהר הלואר כמו ׳שומרת המים׳ שהיא משקיפה עליהם כבר מאות שנים. פעם משכן מלכותי אהוב. מרפסותיה נפתחות אל מרחבים כל כך שלוים ורחבים, שהם כמעט קולנועיים. בהליכה על החומות, עם הרוח הנושבת מהנהר, היה ברור מדוע בחרו מלכי צרפת במקום קטן יחסית – לא רק לשלטון, אלא להשראה. אפילו לאונרדו דה וינצ’י, שמקום מנוחתו האחרון נמצא במתחם בקפלה קטנה, הותיר בנו סקרנות שריחפה באוויר.
מגובה המלכות עברנו אל שאטו דה שַמבּוֹר, יצירת המופת העוצמתית ביותר בעמק – יעד חובה לפי ספרי המסע. דבר לא הכין אותנו לגודלה: יצירה פנטסטית של מגדלים ספירליים ומדרגות כפולות בהשראת דה וינצ’י. שַמבּוֹר איננה טירה “לבקר בה” – אלא טירה להתפעל ממנה, להרגיש קטנים מולה, לשוטט בה כאילו נכנסנו לחלום שבו הארכיטקטורה הופכת לתיאטרון. שטחיה העצומים נפרשים בלי סוף. תזכורת לכך שבתקופת הרנסנס הצרפתי היו הדמיון והאדמות חסרי גבולות
שומונט, או שומון-סור-לואר בפי המקומיים מציעה קסם מסוג אחר: קליל יותר, פיוטי יותר, כזו שנראית כאילו לקוחה מסיפור האגדות של “רפונזל”. מגדלי הטירה הזו ממש מתחננים לצמה נשית ארוכה שתישמט מהם. הגעתי סקרן לגלות מקום שהפך למוקד בינלאומי בזכות פסטיבל הגנים המפורסם שלו – שילוב בין עבר ליצירתיות, בין מסורת למשחק. חדרי הטירה לוחשים סיפורים, אבל דווקא הנוף המקיף אותה מזמין לקחת את הזמן. מיצבי אמנות חבויים בין העצים והחדרים העתיקים, ושיאם לטעמי – „האבנים והאביב“ (Les Pierres et le Printemps) מאת גרדה שטיינר ויורג לנצלינגר. מיצב בתוך הכנסייה לשעבר וזהו אולי האלמנט המפתיע והמכה ביותר.יער פואטי של ענפים סבוכים מתרומם בתוך קפלת הטירה כמעין ביתן שנולד מתוך חלום, שבו הטבע שב ותובע לעצמו, בשקט ובפראות מדויקת, את מקומו.
שאטו דה שנונסו היא גולת הכותרת. “טירת הנשים”, הנמתחת באלגנטיות מעל נהר השר, פותחת צוהר לרומנטיקה הטהורה של הלואר. אם שומון מזמינה את רפונזל, שנונסו מזמינה את אגם הברבורים. ארמון מעל מים גועשים עם עדינות נשית, שנבנה, עוצב ונשמר על ידי נשים יוצאות דופן לאורך הדורות. השיטוט בגלריות התלויות מעל המים מרגיש כמו מעבר בזמן. כל חלון ממסגר אור נהר מרצד, כאילו הטירה עצמה מרחפת מעליו.
בבחירת קומץ טירות מייצגות גילינו שהלואר איננו עניין של כמות, אלא של תהודה פנימית. כל טירה חשפה צד אחר של נשמת העמק: שאיפות מלכותיות, גאונות אדריכלית, דמיון אמנותי וחן נשי.
מעבר לטירות, ביקשנו להאיר גם את אוצרותיו האחרים של העמק: היקבים. אלה נפרשים כמו סרט שקט של כרמים לאורך גדות הנהר, בהם אחוזות בנות מאות שנים. שם מייצרים יין באותה סבלנות מדויקת שעיצבה את הארכיטקטורה המקומית. בעמק הלואר פועלים מעל 4,000 יקבים, המשתרעים לאורך כ-1,000 ק”מ של הנהר ומיוצרים בהם כמה מהיינות המשובחים בצרפת. טעימות, רכישות ומפגש עם הייננים הם חוויה שאין להחמיץ. האזור ידוע במיוחד ביינות הלבנים שלו: חוויה.
ובמרכז ניצבת טור. שער התרבות וההיסטוריה של העמק העוטפת את חוויית היין במסורת, נשמה וחום.
כמרום לינה בחרנו דווקא בפשטות: הגארדן אין החדש של טור, מלון מרשת הילטון. צנוע אך מודרני. מיקום מרכזי, חניה תת-קרקעית פרטית, עיצוב פונקציונלי-מינימליסטי וריהוט ישיר ובלתי מתחכם. כולם יחד יצרו אווירה של נוחות חסרת יומרות. נקי, שקט ומעשי. איזון מושלם לימי טירות עמוסים בהוד והדר.
בניגוד לפריז, הלואר מזמין אותנו להאט. גם הפרידה הייתה חרישית. החזרת המכונית בתחנה הייתה פשוטה. עלינו על הרכבת, צופים בכפרים מחליפים זה את זה כמו דפים בספר אהוב. הבנו היטב מדוע מטיילים ממשיכים לחזור לכאן: פה צרפת מדברת בלחש, אך מפזמת שיר שממשיך להדהד הרבה אחרי שעזבנו.
חדש! הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם
