הכאוס בימים שלפני חג הפסח בשדה התעופה הבינלאומי של עקבה גרם לאלפי ישראלים אכזבה ותסכול כשנראה היה שחופשתם מחוץ לגבולות המדינה סוף סוף מתגשמת. ביטולי הטיסות של החברות הישראליות דרך עיר הנופש הירדנית והמעבר לטאבה המצרית מחייב גם זוית אחרת למה שחולף במוחם, הן של קברניטי הממלכה והן של מקבלי ההחלטות בתחום האירוח בעמאן.
ירדן לא משאירה את התיירות ליד המקרה. בעשור האחרון היא בנתה מודל ברור, כמעט הנדסי, שמטרתו אחת: להזרים כמה שיותר תיירים דרך האוויר ולהשאיר כמה שיותר כסף על הקרקע. הכלי המרכזי: טיסות לואו־קוסט מסובסדות לעקבה כמעט עשור ברציפות. בניגוד לישראל בה, למרות מענקים שהחלו כבר באמצע העשור הקודם והועתקו לשדה התעופה רמון לפני הקורונה, מדובר במדיניות לא יציבה שנקטעת בכל משבר. Wizz Air ו־Ryanair מפעילות קווים קבועים ומתמשכים לדרום המדינה כחלק ממדיניות סדורה. בשגרה, יותר מ־60% מהנוסעים המגיעים לשדה התעופה הירדני הזה עושים זאת באמצעות חברות הלואו־קוסט, ובשנים שקדמו להסלמה האזורית נרשמו מאות אלפי מבקרים דרך ערוץ זה.
זהו מודל פשוט אך אפקטיבי: המדינה “קונה” את התייר בזול באמצעות סבסוד הטיסה ומחזירה את ההשקעה דרך שרשרת שלמה של הכנסות מקומיות: לינה, מסעדות, אטרקציות, תחבורה ותעסוקה. עבור עיר כמו עקבה, המוגדרת כאזור כלכלי מיוחד המבוסס על תיירות, זהו מנוע צמיחה קריטי.
אלא שמאז פרצה המלחמה עם איראן והוטלו מגבלות על הפעילות בנמל התעופה בן גוריון, נכנסה לתמונה תופעה שלא הייתה חלק מהתכנון הירדני. במקום תיירים, מגיעים נוסעים. ישראלים רבים החלו להשתמש בעקבה כשער יציאה חלופי לחו״ל, לא כיעד. הם חוצים את הגבול היבשתי, ממשיכים בהסעות מאורגנות של חברות ירדניות ישירות לשדה התעופה, וממריאים עם חברות תעופה ישראליות, מבלי להיכנס כלל לעיר. אותו דפוס מתקיים גם בכיוון ההפוך.
מבחינה תפעולית מדובר לכאורה בהצלחה: תנועה מוגברת, פעילות בשדה, תזוזה בגבול. מבחינה כלכלית זו החמצה. נוסע מעבר כזה משאיר בעקבה סדר גודל של כ־45–80 דולר בלבד – אגרות גבול, שימוש בשדה התעופה והכנסה חלקית מההעברה המקומית. לעומתו, תייר מגיע לעקבה לשהייה של שלושה ימים מייצר הכנסה כוללת של כ־350–470 דולר. גם בהערכה שמרנית, מדובר בפער של פי ארבעה עד פי עשרה לכל מבקר.
בעקבה פועלים כ – 60 בתי מלון, עם כ־5,000 חדרים, כולל מותגים בינלאומיים כמו אינטרקונטינטל, הייאט, קמפינסקי, מובנפיק והדאבלטרי של הילטון. לכולם מנופי שיווק בינלאומיים כבירים. מחירי הלינה נעים סביב 80–120 דולר ללילה במלונות בינוניים, ויכולים להגיע ל־150–300 דולר ללילה במלונות יוקרה על קו החוף. זהו מודל כלכלי המבוסס על הנחת יסוד אחת: תיירים נשארים.
אלא שכאשר ישראלים עוברים דרך שדה התעופה, המלונות נותרים מחוץ למשוואה. התוצאה ברורה: תנועה ללא תפוסה; פעילות ללא הכנסות משמעותיות. בחודש שעבר מאז תחילת המלחמה באיראן, מספר התיירים הזרים בעקבה הידרדר לעשרות אלפים בודדים, בניגוד למצופה לאחר חג הרמדאן. נתון שהפך את ‘נוסעי המעבר’ הישראלים לנפח תנועה כמעט שווה, אך כמעט חסר ערך כלכלי.
הירדנים ניסו ליזום ולגבש הסכמים שהנוסעים הישראליים יטוסו מעקבה במטוסים של חברות תעופה ירדניות, דוגמת Jordan Aviation, המתמחה בהחכרת מטוסים, במקום חכירה מחברות אירופאיות. אך במציאות הפתרון הזה לא היה ישים. למרות הקרבה הגיאוגרפית, חברות התעופה הישראליות אינן משתמשות במטוסים ירדניים. זאת בשל מגבלות ביטחוניות, רגולטוריות ותדמיתיות, שהופכות את השימוש בצי זר מהאזור לפתרון מורכב יותר מאשר יעיל.
לתוך המתח המבני הזה נכנס בחודש האחרון משבר עמוק הרבה יותר. כזה שמטלטל את כל תעשיית התיירות הירדנית. בפטרה, אחד מאתרי הדגל של המדינה, נרשמה קריסה מוחלטת: שיעור ביטולי ההזמנות הגיע ל־100% במהלך חודש מרץ. גם התחזית לחודשים הבאים מדאיגה כ־60% ביטולים באפריל וכ־45% במאי, עם צפי להמשך עלייה. באזורים תיירותיים מרכזיים ברחבי ירדן, תפוסת המלונות צנחה לרמות של 10%–20% בלבד. חלק מהמלונות נסגרו זמנית, אחרים צמצמו פעילות, הוציאו עובדים לחל״ת ואף קיצצו שכר.
המלונאים בעקבה, במיוחד המנהלים הבכירים שהם זרים במקרים רבים, מתקשים להבין מדוע אלפי ישראלים פשוט לא בוחרים לבלות במלונות שלהם במהלך חופשת הפסח. לכאורה win-win לשני הצדדים: לירדנים נפתרת בעיית תפוסת המלונות והישראלים זוכים בחופשה בחו״ל בעלויות מזעריות. המציאות טופחת על פניהם בעצמה. זה פשוט לא קורה.
במקביל, מתחדד גם הממד הפוליטי־ביטחוני ואולי הוא זה שמסביר טוב יותר מכל מספר את גבולות הסבלנות הירדנית. נוכחות של טיסות ישראליות בעקבה אינה נתפסת רק כמהלך תעופתי, אלא כסמל גלוי לנורמליזציה, דווקא ברגע רגיש במיוחד. המטוסים, הצוותים, ולעיתים גם סידורי האבטחה הנלווים, מייצרים נראות שאי אפשר להצניע. עבור ירדן, שמנהלת שנים איזון עדין בין שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל לבין לחץ ציבורי פנימי, מדובר בקו דק מאוד.
המורכבות מתעצמת בשל דרישות האבטחה הייחודיות של חברות תעופה ישראליות. פריסת מאבטחים, נהלי בידוק חריגים ותיאומים ביטחוניים כפולים יוצרים מציאות שבה שדה תעופה אזורי קטן כמו עקבה מתנהל לפתע תחת סטנדרטים שלא תוכננו עבורו. לא תפעולית ולא תדמיתית.
בזמן שבו ענף התיירות הירדני חווה קריסה, תפוסות המלונות נופלות לרמות שפל, ועובדים רבים מוצאים עצמם ללא פרנסה, התמונה של נוסעים ישראלים העוברים דרך עקבה בדרכם לחופשה בחו״ל עלולה להיתפס כפרובוקציה. לא משום עצם הנסיעה, אלא משום הפער: תנועה גלויה של ישראלים בשדה תעופה ירדני, לצד מציאות של אבטלה גוברת ותיירות קורסת בתוך המדינה.
ירדן מצאה את עצמה במצב שבו העלות התדמיתית והפוליטית של התופעה גבוהה מהתועלת הכלכלית שהיא מייצרת. הקשחת העמדות כלפי טיסות ישראליות אינה רק החלטה תפעולית, אלא מהלך שמבקש להחזיר שליטה: גם על הנראות, גם על המסר הפנימי, וגם על האיזון העדין שבין פתיחות כלכלית לרגישות פוליטית
בתוך זמן קצר, חזרה הדממה לשדה התעופה בעקבה. כובד הטיסות של חברות ישראליות עבר לשדה התעופה הסמוך לטאבה. מתחת לראדר – למרות ביקורות על העלאות מחירים במסוף הגבול – אנו מקבלים גם ביטוי ישיר לחוזקו של הסכם השלום בין ישראל למצרים. הסכם יציב, מתפקד ומוכח בשטח כבר עשרות שנים. גם בתקופות מתוחות, התנועה לא נעצרת ובזמן המלחמה באיראן שוברת שיאים של שיתוף פעולה שעד לא מזמן נחשב היה לדמיוני.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם
