בסוף השבוע האחרון מלאו עשר שנים למותו של לאונרד כהן, הזמר, היוצר והמשורר היהודי־קנדי שמאחורי ״הללויה״ ו״סוזן״. כהן היה, ללא עוררין, הזמר האהוב עליי, בעיקר בשנות לימודיי הרחוקות באוניברסיטה, וכמי שחיבתו למלונות גובלת באובססיה, איני יכול לחשוב על הזדמנות מתאימה יותר לשוב אל מלון צ׳לסי בניו יורק, שהיה ביתו בחלק משנותיו הראשונות בעולם המוזיקה. זהו סיפור על משורר, זמר וכשרון יהודי יוצא דופן, אך גם על נדיבותו של מלונאי יהודי מוכר פחות ועל פרק שחלף בחיים היהודיים באחת משכונותיה הנודעות של מנהטן.
״אני זוכר אותך היטב במלון צ׳לסי, היית מפורסמת, לבך היה לאגדה. שוב אמרת לי שאת מעדיפה גברים נאים, אבל למעני תהיי מוכנה לחרוג מן הכלל״, שר כהן, כשהוא נזכר בג׳ניס ג׳ופלין, זמרת הרוק והבלוז האמריקאית. מילים שנותרו בחיים אחרי ששניהם חלפו מן העולם.
עבורי, סיור ברחוב 23 במנהטן מובילה בהכרח אל המלון האגדי הזה, שקולו של כהן כמו עוד מהדהד מאחורי חזית הלבנים האדומות ומרפסות הברזל המעוטרות שלו. כאן מצא מקום לכתוב בו, התחבר לנפשות קרובות ונפגש עם ג׳ופלין שיהפוך לחלק מההיסטוריה של המוזיקה.
מלון צ׳לסי תופס מקום ייחודי בתולדות המלונאות: מלון עם נשמה, שבו שיקול דעתו האישי של מלונאי סייע לעצב קהילת אמנים. האגדה שלו צמחה מתוך האנשים שחיו, יצרו ונפגשו בו. סיפוריהם הפכו את הבניין עצמו ליעד תרבותי.
בצ׳לסי של שנות ה־60 שרד ההדר הוויקטוריאני מתחת לעשרות שנים של בלאי. מרפסות ברזל מעוטרות קישטו את חזית הבניין, ואילו בפנים סיפרו הרהיטים הדהויים והמשטחים השחוקים סיפור זוהר פחות. חלק מהחדרים היו ספרטנים למדי; אחרים שמרו על קמינים, תקרות גבוהות וממדים נדיבים שהעידו על תקופה משגשגת יותר. אלגנטיות והזנחה יכלו מסתבר לדור באותו חדר.
מי שצפו ב״אנונימי לגמרי״, הסרט על שנותיו הראשונות של בוב דילן, עשויים לזהות את האווירה. האופן שבו הסרט משחזר את חללי המלון האפלוליים, הקירות שידעו ימים טובים יותר והחדרים שבהם המוזיקה הייתה חשובה יותר מהמראה, מאפשר לדמיין את העולם שאליו ייכנס כהן כעבור שנים אחדות.
הצ׳לסי החל את דרכו בשנות ה־80 של המאה ה־19 כבניין דירות שיתופי. ב־1905 הוסב למלון, ובהדרגה הפך לכתובת שבה אמנים יכלו למצוא מגורים במחיר נגיש וגם זה את זה. עד שהגיע אליו כהן, כבר חיברו מסדרונותיו בין שמות מוכרים, כישרונות אלמוניים ואנשים ששאיפותיהם אולי לעולם לא יכסו את שכר הדירה.
על משק הבית הבלתי שגרתי הזה ניצח סטנלי בארד, המנהל היהודי ואחד מבעלי המלון, שנעשה מזוהה עם הצ׳לסי כמעט כמו דייריו המפורסמים. בארד, שנולד בברונקס להורים מהגרים יהודים מהונגריה, הלך בעקבות אביו ונכנס לעסקי המלונאות. תחת ניהולו פיתח המלון גישה אישית להפליא כלפי האנשים שקראו לו בית.
מדוע להעניק לאמן שמתקשה להתפרנס חדר במחיר מוזל, לקבל ציור במקום כסף או להמתין עם גביית חשבון שמועד פירעונו חלף?
בארד היה מלונאי מהסוג שחלף מן העולם. הוא האמין שאמנים זקוקים לסביבה מסוימת כדי ליצור. בריאיון לסרט תיעודי תיאר פעם את הצ׳לסי כמקום המספק את האווירה והתחושה שמאפשרות יצירה. דיירים לשעבר נזכרו בנכונותו לתת להם זמן כשנקלעו לקשיים כלכלים. תמיכתו לבשה צורות שונות: שכר דירה מופחת, דחיית תשלומים, יצירת אמנות שהתקבלה לכיסוי חשבון או חדר שהוצע על סמך תיק עבודות.
לצד הפטרונות האמנותית היה בו גם חוש עסקי. דיירים מפורסמים משכו מבקרים משלמים, והמחירים שגבה בארד ומידת סבלנותו יכלו להשתנות בהתאם ליחסיו עם הדייר. הוא ידע להיות תובעני, הפכפך ונדיב. הקהילה שטיפח הפכה את הצ׳לסי למלון שאין דומה לו.
גם הזמר הקנדי הצעיר והאלמוני חווה את האירוח האישי הזה. בריאיון נזכר כהן כיצד אמר לסטנלי שאינו זקוק לסוויטה. בארד התעקש שייקח אותה בכל זאת, בלי לחייב אותו בתעריף של סוויטה. זהו פרט קטן אך מאיר עיניים: חדר שהוקצה בשיחה אישית, בהנחיית תחושתו של מלונאי שידע מי שייך למקום.
כהן הגיע לניו יורק ב־1966. לאחר שהתגורר במקומות אחרים בעיר, נמשך למלון צ׳לסי משום ששמע שיוכל לפגוש בו ״אנשים מהסוג שלי״, לדבריו. המלון סיפק לו גם בדידות וגם חברה. הוא גם שימש זירה לפריצתו המקצועית: מפיק מחברת התקליטים קולומביה שמע אותו מופיע בחדרו, ובכך סייע לסלול את דרכו לקריירת ההקלטות.
המפגש שהעניק למלון את הקשר המזוהה ביותר עמו ביצירתו של כהן התרחש ב־1968. כפי שסיפר לימים, הוא פגש את ג׳ניס ג׳ופלין במעלית. היא חיפשה את קריס קריסטופרסון, היוצר גבה הקומה ובעל המראה המחוספס; כהן טען בצחוק שהוא האיש. המפגש הקצר ביניהם הפך לנושא השיר ״מלון צ׳לסי מס׳ 2״, שהפך זיכרון פרטי לשיר שיקשור לעד את שמותיהם לבניין.
גם מוזיקאים יהודים אחרים, ובהם בוב דילן, היו חלק מעולמו של מלון צ׳לסי. סופרים יהודים כמו ארתור מילר היו אף הם חלק מההיסטוריה התרבותית יוצאת הדופן שלו. ובכל זאת, חיי היומיום במלון נשענו באותה מידה גם על דיירים שמעולם לא התפרסמו.
דלת אחת מערבה, ברחוב 23 מערב מספר 236, ניפגש בסיפור יהודי נוסף. בית הכנסת קהילת ״אמונת ישראל״, המוכר בשם ״צ׳לסי שול״. הקהילה נוסדה ב־1865, וב־1920 עברה לכנסייה לשעבר, שבה נוספו חלונות ויטראז׳ וסמלים יהודיים. בראשית דרכה שירתה רבים מהיהודים שעבדו בענפי ההלבשה, והיא ממשיכה לפעול כיום בשם ״צ׳לסי שול–חב״ד״. בעבר עבדו בסביבה מהגרים יהודים רבים כחייטים, מפעילי מכונות תפירה, גזרנים ומגהצים, ואחרים היו בעלי בתי מלאכה או עסקים בתחום ההלבשה. לא ברור בוודאות אם כהן התפלל שם אי פעם, אך הקרבה למלון מוסיפה רובד נוסף להיסטוריה היהודית של האזור הזה במנהטן.
מלון צ׳לסי של ימינו מציע חוויה שונה בתכלית. לאחר תהליך ממושך של שיפוץ וחידוש, הוא נפתח מחדש ב־2022 בבעלות חדשה, שנים לאחר מותו של כהן. כמה מאורחיו הוותיקים שבו לבניין גם כשהחל לקבל שוב תיירים, הפעם כמלון יוקרה. השיש ההיסטורי, עיטורי הקירות והתקרות וגרם המדרגות נשמרו, ואילו חדרי האירוח זכו לחדרי רחצה משיש, למקלחות גשם מפנקות ומודרניות ולנוחות עכשווית.
עשר שנים לאחר מותו של כהן, שירו נותר אחת המזכרות האינטימיות ביותר של מלון צ׳לסי. המלון הבטיח היסטורית את מקומו בתולדות המלונאות. הוא הפך כתובת מגורים למוסד תרבותי. הפרק הבא שלו מציב שאלה אחרת: האם הנוחות של מלון יוקרה יכולה להתקיים לצד הרוח הבלתי שגרתית שהפכה אותו לאגדה בעיקר בזכות שירו של לאונרד כהן?
השיר בביצוע לאונרד כהן להאזנה לשיר
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם
