נמלי התעופה שמקלים על ההגעה מול אלה שהופכים אותה לקשה

אחרי הנחיתה מתחיל המבחן האמיתי. הטיסה נחתה בזמן, ביקורת הדרכונים עברה בקלות, והמזוודה – באורח נדיר – הופיעה ראשונה על המסוע. ואז מגיע הרגע שבו האופטימיות מתפוגגת: היציאה מהטרמינל. צפירות, שלטים סותרים, נהג ש”כבר מגיע” ולא באמת מגיע.

מחקר עולמי חדש של חברת טכנולוגיית הנסיעות Mozio בוחן את אחד הרגעים המתסכלים ביותר בנסיעה המודרנית: איסוף הנוסעים לאחר הנחיתה – ומגלה אילו נמלי תעופה הופכים אותו לפשוט וברור, ואילו מצליחים להרוס את חוויית ההגעה. על פי הנתונים, כמעט מחצית מהנוסעים האמריקאים מגדירים את סידור ההסעה משדה התעופה כחלק המלחיץ ביותר בכל נסיעה – יותר מעיכובים, תורים או ביטולי טיסות. בעידן של טרקלינים יוקרתיים ובידוק ביומטרי, דווקא הדרך לרכב הפכה לנקודת הכשל.

כך נבנה הדירוג

Mozio ניתחה את 50 נמלי התעופה העמוסים בעולם, תוך התמקדות בשלושה קריטריונים מעשיים:

• כללי איסוף והגבלות תפעוליות.

• עמלות ותוספות לנוסעים ולנהגים.

• קלות ההגעה מאזור איסוף המזוודות לנקודת ההסעה.

כל נמל תעופה קיבל ציון ודורג באחת מחמש רמות: מצוין, טוב, סביר, גרוע וגרוע מאוד. זהו דירוג שמכוון לחוויה בפועל ולשאלה אחת פשוטה: כמה מהר ובקלות אפשר לצאת מנמל התעופה.

צפון אמריקה: כשהפשטות מנצחת

בקצה העליון של הדירוג נמצאים נמלי תעופה שעדיין מתייחסים לאיסוף נוסעים כאל שירות בסיסי:

בדרגת “מצוין” – דאלאס–פורט וורת’ (DFW), מיאמי (MIA), פיניקס סקיי הארבור (PHX) ודנבר (DEN).

המשותף לכולם הוא פשטות: מוניות זמינות, עמלות ברורות ונקודות איסוף קרובות וברורות. דנבר בולטת במיוחד בזכות ריכוז כמעט כל אפשרויות התחבורה – שאטלים, שירותים משותפים, לימוזינות ואוטובוסים – באותה קומה. מיאמי, למרות היותו שדה עמוס במיוחד, מאפשר איסוף Uber הן בקומת ההגעה והן בקומת היציאה.

נמלי תעופה כמו אורלנדו, שארלוט ויוסטון מדורגים “טוב”, אך ברגע שמתחילים להרחיק את האיסוף – הדירוג יורד. בתחתית הרשימה בצפון אמריקה נמצאים שמות מוכרים: LAX, JFK, סן פרנסיסקו וסיאטל – שילוב של עומס, עבודות תשתית ואזורי איסוף מפוצלים שהופכים את ההגעה למתישה במיוחד.

אסיה: תכנון שמתחיל בעייפות של הנוסע

אסיה היא המובילה הברורה בדירוג. עשרה נמלי תעופה קיבלו ציון “מצוין”, בהם: צ’אנגי בסינגפור, אינצ’ון בסיאול, קואלה לומפור ושדות תעופה מובילים בסין.

ההבדל אינו רק בגודל – אלא בגישה. נקודות האיסוף מתויגות היטב, ממוקמות בעקביות, ומתוכננות מתוך הבנה פשוטה: הנוסעים עייפים ורוצים לעזוב במהירות. צ’אנגי, לדוגמה, מציג בהירות תפעולית שמזכירה מדריך שימוש – לא שדה תעופה.

גם שדות תעופה ענקיים כמו חמד בדוחא מציגים ביצועים טובים, הודות להשקעה בתשתיות שמפחיתות שימוש בשאטלים ואיסוף מרוחק.

ההפתעה: טוקיו האנדה, המדורג כ”גרוע”, לא בגלל כאוס – אלא בגלל מורכבות. ריבוי מפלסים והפרדת אזורי איסוף יוצרים חיכוך, גם אם התנועה עצמה זורמת.

ובקצה התחתון: נמל התעופה הבינלאומי של דובאי, המדורג “גרוע מאוד”. עם יותר מ־90 מיליון נוסעים בשנה, קנה המידה פשוט גובר על המרחב הקרקעי. יעילות באוויר – פחות על הקרקע.

אירופה: טרמינלים מתקדמים, איסוף מיושן

הממצא הבולט ביותר: אף נמל תעופה אירופי לא הגיע לדרגת “מצוין”.

איסטנבול, אמסטרדם סכיפהול וברצלונה מדורגים “טוב”, אך מרכזים גדולים כמו פרנקפורט ורומא רק “סבירים”. שארל דה גול בפריז ומדריד–בראחס מדורגים “גרועים”, ובתחתית נמצא הית’רו – נמל התעופה העמוס באירופה והיחיד ביבשת שמדורג “גרוע מאוד”. כבישים עיליים, בקרות גישה נוקשות ואזורי איסוף מרוחקים הופכים את ההגעה להית’רו למבחן סבלנות – גם עבור נוסעים מנוסים.

מה באמת אומר הדירוג הזה

המחקר של Mozio משקף שינוי עמוק באופן שבו נוסעים מעריכים נמלי תעופה. חוויית ההגעה חשובה כיום לא פחות מטרקלינים, בידוק או חוויית הקניות.

שדות תעופה בדירוג גבוה מתכננים לפי ניבוי: הם מניחים שנוסעים ישתמשו בתחבורה קרקעית – ומקלים על כך. שדות תעופה בדירוג נמוך מתייחסים להגעה כמשאב שיש לפקח עליו, להגביל ולהפיק ממנו רווח.

האירוניה ברורה: ככל שהאיסוף פשוט יותר, כך הנוסעים עוזבים מהר יותר – והעומס פוחת. ולנוסעים מתמידים, המסקנה פרקטית: תכננו מראש, שמרו צילום מסך של הוראות האיסוף, וזכרו – המסע לא מסתיים במסוע המזוודות. לפעמים, החלק הקשה ביותר של המסע מתחיל ממש מחוץ לדלת.