מול הטאג’ מהאל – מהספק להתפעמות

וידוי: הודו מעולם לא הייתה ברשימת היעדים המועדפים שלי. סיפורי מבקרים תיארו שוב ושוב חוויות מאתגרות – צפיפות המונים ורעש בערים, פקקי תנועה סואנים, צפירות בלתי פוסקות ושווקים דחוסים ורועשים שלא קסמו לי כלל. העוני והאי־שוויון בתת־היבשת העכירו את תחושת המבקרים והפכו את ביקורם לעוצמתי רגשית. והלחות, אוי הלחות. דאגה נוספת הייתה ההיגיינה: המאבק המתמיד בניקיון, או בעיות העיכול כתוצאה מאוכל ומים לא בטוחים. נסיעה לא נשקלה כלל.

אולם כאשר בתי, ליהיא, סטודנטית ללימודי רפואה, החליטה לבלות את חופשת הקיץ שלה ברישיקש בקורס יוגה באשראם, נפתחה בפניי הזדמנות. החלטתי להתגבר על ספקותיי ולטוס לפגוש אותה בניו דלהי, תוך כדי שאני מגשים חלום כמוס: לבקר בטאג’ מהאל – אחד משבעת פלאי תבל החדשים, וסמל לאהבה, יופי ומלאכת מחשבת נצחית.

הדרך לאגרה

טיסת המשך דרך אבו דאבי הביאה אותי לבירת הודו. למחרת בבוקר המתין לנו נהג ששכרנו את שירותיו. מוקפים במציאות כאוטית של מכוניות, אוטובוסים, ריקשות, אופנועים, אופניים, ושוורים ופרות אינסופיים, יצאנו דרומה לעיר אגרה. כמעט ארבע שעות בדרכים משובשות והביקור בטאג’ מהאל החל להפוך למציאות.

החשש היחיד היה גשמי המונסון של ספטמבר. וללא חלופה ממשית – שכן הטאג’ מהאל סגור בימי שישי – החרדה נותרה בעינה. בתוך המתחם שוכן מסגד פעיל, ובימי שישי הכניסה שמורה בלעדית למוסלמים מקומיים.

ברגע שהגענו למלון שלנו באגרה, פרצו סופות רעמים וגשמים עזים שטפו את הרחובות. אבל בהודו כמו בהודו, שעה לאחר מכן הגשם פסק והשמיים התבהרו לעננות קלה. בתוך 20 דקות מצאנו את עצמנו בשערי הטאג’ מהאל. כדי להגן על המונומנט מזיהום, וגם מטעמי אבטחה, כלי רכב אינם מורשים להתקרב בטווח של כ־500 מטר מהאתר. גולפית חשמלית בתשלום סמלי סיפקה פתרון מושלם.

הכניסה והחוויה הראשונית

הכניסה עצמה הייתה אתגר. למזלנו, רכשנו את הכרטיסים מראש באינטרנט וחסכנו עמידה בתורים האינסופיים בקופות. היו תורים נפרדים לגברים ולנשים, וכן למבקרים הודים ולתיירים זרים. בדיקות תיקים וסריקות גוף בוצעו בקפדנות בכל שערי הכניסה. סוכריות מנטה, סיגריות, מדריך תיירות ואפילו מטעני טלפון – כולם נאסרו לכניסה והופקדו בחדר שמירת חפצים.

הצטרפנו לזרם של אלפי מבקרים, רובם הודים מקומיים. כולם שלפו טלפונים ומצלמות כברפלקס בלתי נשלט. במהלך השעתיים הבאות, נמסנו בלחות הבלתי נסבלת תחת השמש הקופחת, וחווינו רגעים קסומים שבעבר פינטזתי עליהם.

ההתרגשות מול הטאג’ מהאל

כשמביטים לראשונה בטאג’ מהאל דרך קשת הכניסה, התחושה היא שהוא כמעט לא אמיתי. גם בזמן שהכיפה בשיפוץ, השיש הלבן נראה כמרחף מעל הגנים, זוהר באור רך. המראה הראשוני הזה הוא בו זמנית עוצר נשימה ומעורר כבוד. זו לא רק אחוזת קבר, אלא מכתב אהבה שנחקק באבן. הקיסר המוסלמי שאה ג’אהאן בנה אותה במאה ה־17 לזכר אשתו מומתאז מהאל, שמתה בלידת ילדם ה־14.

סימטריית הגנים, ההשתקפויות העדינות בבריכות ועבודת השיבוץ המוקפדת – כולם זועקים שלמות. כל צעד שלנו בהליכה ההיקפית היה כבתוך חלום.

ביציאה פנימה למאוזוליאום, האווירה משתנה בחדות – מהחוץ המואר אל תוך קודש פנימי חשוך ומאופק. הקברים המדומים של מומתאז מהאל ושאה ג’אהאן מונחים מאחורי מחיצות שיש עדינות, בעוד הקברים האמיתיים נמצאים ישירות מתחת – בחדר פשוט ונטול קישוטים.

מבצר אגרה – עוצמה והיסטוריה

לא פסחנו על המבצר בעיר. הליכה דרך קירות אבן החול האדומה מרגישה כמו צעד לתוך פרק חי מההיסטוריה של הודו. המבצר מקרין עוצמה ותככים, שונה מרומנטיקה השלווה של הטאג’ מהאל. בחצרות העצומות, כמעט יכולנו לשמוע את הדי המהרג׳ות, לחישות החצר ופקודות הקרב. מהמרפסות עצרנו להביט בטאג’ מהאל מעבר לנהר היאמונה – מראה מר־מתוק, בידיעה ששאה ג’אהאן בילה את שנותיו האחרונות כלוא בין חומות אלו.

השהות המומלצת באגרה

רוב מבקרי הטאג’ מהאל מגיעים לסיורי יום מדלהי. רכבת “היאמונה” קיצרה את הנסיעה לשלוש שעות בלבד, מה שהפך סיורים אלו לנוחים. אך מעטים בוחרים לבלות לילה באגרה. המלון שבו התארחנו, דאבלטרי מקבוצת הילטון, הציע חוויה נוחה ומפנקת, כולל בריכה, מסעדות ומרכז כנסים. המנכ״לית ההודית רג’אני נייר-דב ציינה כי ביקור לילי מאפשר חוויה רגועה ומעמיקה יותר, ונותן זמן לגלות את השופינג המקומי, אוכל הרחוב והתרבות האמיתית של העיר.

מסקנה – חוויה בלתי נשכחת

ביקור בהודו שינה את נקודת המבט שלי. החמימות של הכנסת האורחים באגרה, הביטוי “Atithi Devo Bhava” – “האורח הוא אל”, מתבטאת כאן בכל מחווה ובכל דאגה אמיתית. יחד עם הביקור בטאג’ מהאל, מדובר בחוויה בלתי נשכחת, שמשלבת יופי, היסטוריה ואהבה בצורה שאין דומה לה בשום מקום אחר בעולם.

חדש! הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ:  IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם

כתובת מקוצרת לכתבה זו: https://www.ias.co.il?p=180288