כשפסעתי בפארק הקטן הצמוד להיכל העצמאות בפילדלפיה, היכן שהעיר ציינה לפני כשבוע את שנת ה־250 לאמריקה, זמזמתי מנגינה אחת. את “Philadelphia Freedom” של אלטון ג’ון. לא רבים זוכרים, אך השיר התפרסם לקראת חגיגות ה-200 של ארצות הברית בשנת 1976. הוא אומץ בהתלהבות על ידי עיר הולדתה של העצמאות האמריקנית, והפך עם השנים למעין פסקול בלתי רשמי שלה. חמישים שנה לאחר מכן, הקשר הזה עדיין מהדהד במרחבים הציבוריים כאן, באירועים אזרחיים ובטקסים רשמיים, הממשיכים לקשור בין פילדלפיה לבין רעיון החירות. למרבה האירוניה, אלטון ג’ון כלל לא כתב את הלהיט הזה כהמנון פטריוטי לעיר, אלא כמחווה לחברתו בילי ג’ין קינג ולקבוצת הטניס שלה, Philadelphia Freedoms. אחת מאותן אירוניות קטנות של החיים.
טקס ה -Celebration of Freedom הרשמי לציון 250 שנה לארצות הברית התקיים לפני למעלה משבוע באזור שבו צעדתי והחזיר את תשומת הלב למקום שבו החל הסיפור האמריקני. בתוך היכל העצמאות, דמיינתי את תומאס ג’פרסון, ג’ון אדמס ובנג’מין פרנקלין מתווכחים, דנים ומעצבים את עתידה של אמריקה. ג’ורג’ וושינגטון כלל לא היה שם; הוא כבר עסק בהכנות עם צבאו למאבק שיהפוך את המילים הללו לעצמאות של ממש.
מאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר, פילדלפיה ממשיכה לבנות על המורשת ההיסטורית הזו ומשקיעה משאבים ניכרים כדי להבטיח שהעיר תמשיך לעמוד במרכזו של הסיפור הלאומי האמריקני.
לדברי מבקרת עיריית פילדלפיה, כריסטי בריידי, העירייה הקצתה כ־620 מיליון דולר עבור ההערכות לציון 250 שנה לעצמאות ארצות הברית ולאירועים שעוד יערכו בעיר במהלך 2026. היקף ההשקעה שיקף את ממדיה יוצאי הדופן של שנה שבה ניצבת פילדלפיה במוקד תשומת הלב העולמית. העיר אירחה חגיגות לאומיות מרכזיות ושישה ממשחקי גביע העולם בכדורגל. על פי התחזיות, המונדיאל לבדו צפוי להניב לאזור השפעה כלכלית בהיקף של כ־770 מיליון דולר.
הציפיות המוקדמות בענף המלונאות בפילדלפיה היו, באופן מפתיע, מתונות למדי. קצב ההזמנות המוקדמות פיגר אחר התחזיות ומחירי החדרים צנחו לקראת פתיחת משחקי המונדיאל. אולם ככל שהטורניר התקדם וחגיגות 250 שנה לעצמאות ארצות הברית הגיעו לשיאן ב־4 ביולי, התמונה השתנתה באופן דרמטי. מבקרים רבים זרמו לעיר, הביקוש לחדרי מלון התחזק, ורחובותיה והמרחבים הציבוריים של פילדלפיה התמלאו באנרגיה ובעוצמה שהעיר חווה רק לעיתים נדירות בקנה מידה שכזה.
״זה היה באמת יוצא מן הכלל״, אמרה מג קיין, מנהלת העיר המארחת ומנכ״לית איגוד הכדורגל פילדלפיה 2026 ובכך היטיבה לתאר את המפנה המרשים שעברה פילדלפיה. יעד שבסופו של דבר הוכיח את יכולתו לבלוט ולהרשים על הבמה העולמית.
חגיגות ה-250 ומשחקי המונדיאל בעיר עצמה הם כבר היסטוריה. אך ביקור בה תמיד מרגש ללא ספק. מול פעמון החירות הסמוך, חשתי תחושת יראה שקטה, כשדמיינתי כיצד הסמל הנצחי הזה לחופש היה עד לדורות של תקווה, מאבק ושאיפה לעצמאות. ביקור באתרי הרובע ההיסטורי של פילדלפיה, ובהם סמטת אלפרת’ (Elfreth’s Alley) – הרחוב העתיק ביותר בארצות הברית שבו מתקיימים מגורים ברציפות – היה כמו מסע אל תוך ההיסטוריה החיה, בין רחובות מרוצפי אבנים, בתי לבנים קולוניאליים, כנסיות וחצרות נסתרות. ברחובות הללו התגוררו בעבר סוחרים, בעלי מלאכה, בוני אוניות, פוליטיקאים ומשפחות קולוניאליות אמידות. זהו סוד קסמה של העיר.
אתר שאסור להחמיץ הוא מוזיאון המהפכה האמריקנית. כאן חי מאבקה של אמריקה לעצמאות באמצעות גלריות אינטראקטיביות, סיפורים אישיים ומוצגים נדירים, ובהם מצגת אור־קולית מרשימה החושפת בדרמטיות את אוהל המלחמה המקורי של ג’ורג’ וושינגטון.
למרגלות אנדרטת וושינגטון ואל מול מוזיאון האמנות של פילדלפיה, הגענו אל מדרגות רוקי המפורסמות. גרם המדרגות הפך לאחד הסמלים הידועים ביותר של העיר בעקבות הסרט “רוקי”, שבו רץ המתאגרף האנדרדוג בגילומו של סילבסטר סטאלון אל ראש המדרגות במהלך אימוניו. בפסגה ניצב פסל רוקי האייקוני, שנוצר בשנת 1980 עבור הסרט “רוקי 3” ונתרם לעיר על ידי סטאלון. כיום מדובר באחד האתרים המצולמים ביותר בפילדלפיה, שבו מבקרים משחזרים בהתלהבות את תנוחת הניצחון המפורסמת. גם כיום חונים אוטובוסים בסמוך ומתוכם גחים עשרות תלמידי בית ספר המתלהבים לרוץ במדרגות ולחקות גיבור סרט שספק אם צפו בו.
ככר ריטנהאוס (Rittenhouse Square), שתוכננה בתוכנית העיר המקורית משנת 1682, היא אחד המקומות האהובים כאן. הכיכר הירוקה נחשבת ללב האלגנטי של מרכז פילדלפיה, מוקפת בארכיטקטורה היסטורית ובחיי עיר תוססים.
נקודת ציון אהובה נוספת היא שוק רידינג טרמינל (Reading Terminal Market), אולם אוכל מקורה עצום, מלא בקולות, בריחות ובאנרגיה של פילדלפיה הישנה. מקום מושלם לארוחת צהריים.
ההליכה לאורך הטיילת שעל נהר הדלאוור האדיר הייתה כמו גילוי מחודש של פילדלפיה, בין היסטוריה להתחדשות. הרציפים ששימשו בעבר את המסחר הקולוניאלי הפכו למרחבים ציבוריים תוססים, המחברים בין קו המים ההיסטורי של העיר לבין קו הרקיע המודרני שלה.
ישירות על קו המים, באזור הקרוי על שמו של ויליאם פן, שהגיע לכאן בסוף המאה ה־17, ניצב מלון Hilton Philadelphia at Penn’s Landing , מלון כנסים מזמין המשקיף אל נהר הדלאוור וניו ג׳רזי בעברו השני. פן, מייסדה האנגלי של פנסילבניה, ראה בחזונו עיר המבוססת על סובלנות דתית ותכנון עירוני מוקפד. מרשים היה לחוות כיצד המלון מאמץ את המורשת הימית של העיר, ומוקיר את דורות המלחים ואנשי הצבא האמריקנים שהיו קשורים לנהר, באמצעות תצלומים אותנטיים של גיבורים אמריקנים, אלמנטים עיצוביים ימיים עדינים ואווירה ייחודית של קו המים.
חדר האירוח שלנו היה נוח ומזמין, אבל הנוף, איזה נוף. כמעט נותרנו ללא מילים, במיוחד כאשר צפינו במראה הנהר והגשר המחבר לניו ג׳רסי השכנה הנשקף מהחלונות, עד שנדמה היה שהדלאוור עצמו הופך לחלק מהחדר. ללא ספק, זהו אחד הנופים המרשימים ביותר שאי פעם נשקפו אלינו בעוצמה אפילו מחדר השירותים.
פילדלפיה המודרנית מתרוממת לגובה הרבה מעבר לדימויה הקולוניאלי, עם גורדי שחקים מזכוכית, מגדלים מוארים וארכיטקטורה עכשווית נועזת, הניצבים לצד הרחובות האדומים שבהם החל הסיפור האמריקני.
במבט לאחור, לאחר שחוויתי את העיר ממש לפני שחגיגות יום העצמאות יצאו לדרך, מה שנותר איתי יותר מכל לא היה דווקא המתח והציפייה לקראת האירועים, אלא התחושה שפילדלפיה מעולם לא חדלה לספר את סיפורה. כאן, ההיסטוריה אינה נשמרת מאחורי זכוכית. היא עדיין נושמת, מתפתחת ומזכירה למבקרים, בשקט אך בעוצמה, שהחירות היא רעיון חי ונוכח. ממש כפי ששר אלטון ג’ון: “Philadelphia freedom, shine on me, Shine a light through the eyes of the ones left behind.”
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם – מעל ל-880 חברים
