תעשיית התעופה הבינלאומית ניצבת בפני נקודת חיכוך הולכת וגברת מול ציבור הנוסעים: התאמת תנאי הטיסה עבור נוסעים הזקוקים למרחב ישיבה מוגדל. השילוב בין הקטנת שטח המושב במטוסים לבין הקפדה נוקשה יותר על הוראות הישיבה והאכיפה בשער ההמראה, הפך סוגיה זו לנושא מרכזי בסדר היום הצרכני, המשפטי והתקשורתי.
סאות'ווסט משנה כיוון: סופה של הגישה המקילה
חברת סאות'ווסט (Southwest Airlines) נחשבה במשך עשרות שנים ליוצאת דופן לטובה בענף התעופה. המדיניות ההיסטורית שלה איפשרה לנוסעים הזקוקים למושב נוסף לקבל אותו ללא עלות בשער ההמראה, או לרכוש אותו מראש ולקבל החזר כספי מלא לאחר הטיסה.
אולם, כחלק ממהלך נרחב של עדכון מודל הפעילות של החברה – הכולל מעבר למושבים מסומנים וביטול מדיניות הישיבה החופשית – שונו גם הכללים בנושא זה. לפי ההנחיות המעודכנות, נוסע שאינו יכול לשבת ברווחה כאשר משענות הידיים מורדות נדרש לדאוג להזמנת מושב שני מבעוד מועד. האפשרות לקבלת החזר כספי עבור המושב הנוסף הפכה למותנית בלבד, ותלויה בתפוסת הטיסה ובטיפול בבקשות לאחר מעשה. צעד זה גרר גל תגובות נזעמות ברשתות החברתיות וטענות על סרבול והוצאות בלתי מתוכננות.
כיצד פועלות שאר החברות המובילות?
היעדר אחידות בין חברות התעופה השונות בארה"ב מייצר אי-ודאות רבה בקרב הציבור:
אמריקן איירליינס ויונייטד איירליינס: דורשות באופן מפורש רכישת כרטיס נוסף מראש אם הנוסע חורג מגבולות המושב היחיד. במידה והטיסה מלאה לחלוטין והנוסע לא דאג למושב נוסף, צוות הקרקע רשאי להעבירו לטיסה חלופית שבה קיימים מקומות פנויים.
דלתא איירליינס: אינה מחייבת רכישת מושב נוסף מראש ככלל גורף, אך במקרים של טיסה עמוסה שבה אין אפשרות לספק נוחות סבירה, החברה עשויה לבקש מהנוסע להמתין לטיסה הבאה.
אלסקה איירליינס: מחייבת הזמנת מושב שני מראש, אך שומרת על מדיניות החזר כספי במקרה שהמטוס המריא כאשר נותר בו לפחות מושב פנוי אחד.
צמצום המושבים והיעדר פיקוח ממשלתי
במקביל להחמרת הנהלים, הנתונים מראים כי רוחב המושבים הממוצע במחלקות התיירים ירד לאורך השנים מרוחב של כ-18 אינץ' (כ-45.7 ס"מ) לאזורים של 17 אינץ' (כ-43.1 ס"מ) בחלק מדגמי המטוסים, לצד צמצום המרווח הרגליים.
ארגוני צרכנים ופעילים בתחום זכויות הנוסעים מפנים אצבע מאשימה כלפי משרד התחבורה האמריקאי (DOT), על כך שנמנע מקביעת תקנים מחייבים ואחידים לרוחב מינימלי של מושבים ולטיפול הוגן בנוסעים הזקוקים להתאמה מרחבית. בהיעדר קריטריונים ברורים בחוק, ההכרעה בשטח נותרת בידיהם של צוותי הקרקע והדיילים, דבר מוביל לעיתים לאכיפה שרירותית ולתחושת פגיעה בקרב הנוסעים.
המאבק הציבורי סביב סוגיה זו ממשיך להעלות שאלות נוקבות לגבי הגבול שבין השורת התחתונה של חברות התעופה לבין מתן שירות הוגן, שיוויוני ומכבד לכלל הציבור. תוכל לקרוא את הכתבה המלאה באתר שלנו.
מה קורה במדינת ישראל בנושא הזה?
בישראל, סוגיית הטיסות לנוסעים במידות גדולות פועלת תחת היעדר רגולציה ייעודית של רשות התעופה האזרחית (רת"א), אשר אינה קובעת תקן לרוחב מושב מינימלי או הנחיות הגנה צרכניות בנושא. בהיעדר חקיקה אחידה, חברות התעופה הישראליות (כמו אל על, ישראייר וארקיע) פועלות על בסיס נהלי בטיחות בינלאומיים המחייבים הורדת משענות ידיים ויכולת חגירה בטוחה. בשונה ממודלים גמישים שהיו קיימים בעבר בארה"ב, החברות המקומיות אינן מעניקות מושב נוסף בחינם או מנגנון החזר כספי מוסדר; נוסע הזקוק למרחב נוסף נדרש לרכוש כרטיס למושב צמוד נוסף במחיר מלא מראש, כאשר בהיעדר קריטריונים אובייקטיביים שקופים, ההכרעה בשטח נותרת לעיתים קרובות לשיקול דעתם של צוותי הקרקע והדיילים בשער ההמראה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם
