הנסיעה הקצרה באוּבֶּר לשכונת סמיחוב, אחת השכונות האופנתיות ביותר של פראג בגדה המערבית של נהר הוולטאבה, הובילה אותי אל “המאוזוליאום” – המוזיאון הפרטי של הפסל הצ’כי דייוויד צ’רני, מהאמנים העכשוויים הידועים והשנויים ביותר במחלוקת במדינה.
המוזיאון מציג את מפעל חייו של צ’רני, ובו פסלים מקוריים, מודלים, רישומים, פרויקטים אדריכליים ויצירות איקוניות רבות שהפכו לחלק בלתי נפרד מנופה האורבני של פראג.
צ’רני המתין לי בלובי ודמיונו המפתיע לאגדת הרוק מיק ג’אגר בלט מיד לעין. רציתי לשמוע ממנו באופן אישי על אחת מיצירותיו המזוהות ביותר. ראשו של פרנץ קפקא: פסל קינטי בגובה 10.6 מטרים, במשקל 39 טונות, המורכב מ־42 שכבות מסתובבות של פלדת אל־חלד. מאז נחנך בשנת 2014 הפך הפסל לאחד מסמליה הבולטים של פראג ולאחת האטרקציות המצולמות ביותר בעיר.
אך שאלה אחת במיוחד סקרנה אותי: האם דמותו של פרנץ קפקא – הסופר היהודי דובר הגרמנית שנולד בחבל בוהמיה ונחשב לאחד מגדולי הסופרים המשפיעים של המאה ה־20 – השתנתה בעיני הצ’כים בשנים האחרונות?
“מה מסמל עבורך קפקא, ומדוע בחרת דווקא בו כבסיס לפסל המסתובב שהפך לסמלה של פראג המתחדשת?” שאלתי את צ’רני.
“בתקופה הקומוניסטית קפקא היה סמל להתנגדות,” הוא משיב. “נולדתי ב־1967, וכשהייתי צעיר קפקא נראה לי גרמני יותר מאשר צ’כי. אני זוכר היטב שהשלטון הסובייטי התייחס אליו כאל דמות שנמצאת איפשהו בין אסורה לבין נסבלת. האינטלקטואלים הצ’כים, לעומת זאת, תמיד ראו בו אחד משלהם.”
“כאשר בתחילת שנות האלפיים קיבלתי הזמנה ליצור יצירת אמנות משמעותית עבור פראג, קפקא היה הדבר הראשון שעלה בדעתי וכך גם המיקום. הוא עבד כפקיד ביטוח ממש סמוך למקום שבו ניצב כיום הפסל. בעבר שכן שם בית קברות יהודי, ובסמוך נמצאת גם תחנת המטרו Národní, שפירוש שמה ‘לאומי’. החיבור המשולש הזה: קפקא שהוא קצת גרמני, קצת יהודי וקצת צ’כי נראה לי מושלם לפסל מסתובב דווקא במקום הזה.”
“את ההשראה קיבלתי מיצירה מוקדמת יותר שהצגתי בשארלוט שבקרוליינה הצפונית, בשם מאטמורפוזיס, שנבנתה מאותם חומרים והציגה דיוקן אנונימי. בעיניי, קפקא הוא מרילין מונרו של המאה ה־21, ולכן בחרתי בו כנושא היצירה,” הוא מגלה.
מעמדו של פרנץ קפקא במורשת התרבותית של צ’כיה השתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים. סופר שבעבר כמעט שלא זכה להכרה בעיר הולדתו, הפך כיום לאחד משגרירי התרבות החשובים ביותר של פראג ולאבן יסוד בסיפור התיירותי של העיר.
התהליך החל לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בשנת 1989, כאשר צ’כיה החלה להתחבר מחדש לשורשיה הרב־תרבותיים של בוהמיה הישנה. מרחב שבו חיו זה לצד זה צ’כים, גרמנים ויהודים. אולם התנופה המשמעותית הגיעה בשנים האחרונות, בזכות שני גורמים מרכזיים: ציון מאה שנה למותו של קפקא בשנת 2024 והחלטה אסטרטגית של רשויות התיירות בצ’כיה למתג את פראג באמצעות דמותו של הסופר יליד העיר.
כיום כבר אין מתייחסים אל קפקא רק כסופר יהודי שכתב בגרמנית. הוא מוצג כאחד מסמליה הבינלאומיים של פראג. דמות עולמית שחייה ויצירתה שזורים באופן בלתי נפרד בזהותה של העיר. סיורים מודרכים בעקבותיו, מוזיאונים, יצירות אמנות ציבוריות ואירועי תרבות הפכו את “פראג של קפקא” למותג תיירותי בפני עצמו.
קפקא נולד בפראג בשנת 1883. לצד כתיבתו, נהג לשוטט במשך שעות ארוכות ברחובות העיר, כשהוא שואב השראה מן האווירה הייחודית של הסמטאות, הכיכרות והרובע היהודי. כאן נולדו יצירות מופת כמו “הגלגול”, “המשפט” ו״הטירה״, שהפכו אותו לאחד הסופרים המשפיעים ביותר במאה העשרים.
אחד המבנים שחלף על פניו באותם שיטוטים היה “הסוס הלבן הקטן”, בניין ששימש בעבר את משרדיה ומחסניה של חברת מסחר שפעלה ברחבי האימפריה האוסטרו־הונגרית. כיום שוכן בו היוליוס, מלון יוקרה המעניק פרשנות מודרנית לרוחה האלגנטית של התקופה. מן המלון ניתן להגיע ברגל לרבים מן האתרים הקשורים לחייו של הסופר, וכך לחוות בעת ובעונה אחת את פראג העכשווית ואת האווירה הנצחית שהעניקה השראה ליצירתו.
למבקרים המבקשים לצעוד בעקבות קפקא מציעה פראג שפע של אתרים שאסור להחמיץ:
- ראש קפקא – כאמור הפסל המסתובב של דייוויד צ’רני, שהפך לאחד מסמליה החדשים של העיר.
- מוזיאון פרנץ קפקא שעל גדות נהר הוולטאבה ברובע מאלה סטרנה, המציג כתבי יד, מכתבים, תצלומים ומיצגי מולטימדיה המתעדים את חייו ועולמו הפנימי.
- בית הולדתו של קפקא, הסמוך לכיכר העיר העתיקה, שבו ניצבת אנדרטה המציינת את המקום שבו נולד בשנת 1883.
- בית מספר 22 בסמטת הזהב שבמתחם מצודת פראג, שם התגורר מספר חודשים בחדרה של אחותו אוטלה וכתב כמה מסיפוריו.
- פסלו של קפקא ברובע היהודי, פרי יצירתו של הפסל ירוסלב רונה, המבוסס על אחד מסיפוריו המוקדמים ומהווה תחנה מרכזית בסיורים הספרותיים בעיר.
- יוזפוב – הרובע היהודי, שסמטאותיו, בתי הכנסת והאווירה ההיסטורית שבו משמרים חלק ניכר מן העולם שעיצב את ילדותו של קפקא.
- בית הכנסת אלטנוישול, בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר באירופה, שהיה חלק בלתי נפרד מן הסביבה שבה גדל.
- קפה לובר, אחד מבתי הקפה ההיסטוריים המפוארים של פראג, שבו נהגו להיפגש אנשי רוח ואמנים בתקופתו של קפקא.
- קפה סלביה, הצופה אל נהר הוולטאבה והתיאטרון הלאומי ונחשב במשך שנים למוקד של חיי הספרות והאינטלקט בעיר.
- כיכר ואצלב ובניין המכון לביטוח תאונות עובדים, שבו עבד קפקא במשך שנים כמשפטן. תפקיד שלדעת חוקרים רבים השפיע על עולמות הביורוקרטיה האבסורדיים שתיאר ברומנים שלו.
- בית הקברות היהודי החדש, שבו נטמן קפקא, והפך לאתר עלייה לרגל עבור מעריציו מכל רחבי העולם.
אלא שסיפורו של קפקא אינו מסתיים ברחובות פראג. הוא ממשיך מערבה, אל חבל בוהמיה, שם קיווה הסופר למצוא מזור למחלתו.
לאחר שאובחן כחולה שחפת בגיל 34, יצא קפקא למסע ארוך בחיפוש אחר אוויר צח, טבע ומעיינות מרפא. כמו רבים מבני דורו, הוא ביקר בעיירות הספא המפורסמות של בוהמיה, ובהן מריאנסקה לאזנה וקרלובי וארי, בתקווה שהמים המינרליים ואורח החיים השקט יסייעו להקל על מחלתו. הוא לא האמין בניסים רפואיים, אך מצא נחמה בקצב החיים האיטי, בטבע הירוק ובתחושת ההתחדשות שאפיינה את עיירות המרפא האירופיות של ראשית המאה העשרים.
גם אני בחרתי לצעוד בעקבותיו, בניסיון להבין מה משך אותו שוב ושוב אל המקומות הללו. במהלך שהותי במלון המרפא אולימפיק פאלאס, השוכן בלב קרלובי וארי, היה קל להבין מדוע האזור ממשיך למשוך אליו מבקרים מכל רחבי העולם. מסורת הספא המפוארת והאווירה השלווה בעיר יוצרים תחושה שכמעט לא השתנתה מאז ימיו של קפקא.
מחלתו של קפקא אמנם הכריעה אותו בסופו של דבר, אך ביקוריו בערי המרפא נותרו חלק ממסורת אירופית ארוכת שנים, הרואה בטבע, במעיינות המרפא ובשלוות הנפש מרכיבים חיוניים בדרך להחלמה. בעודי מתבונן באורחי המלון, המלווים על ידי הצוות הרפואי לאורך תוכניות הטיפול שלהם, לא יכולתי שלא לתהות מה באמת הביא כל אחד מהם לכאן. האם הם מחפשים ריפוי גופני, שלווה נפשית, או אולי פשוט את התקווה להתחלה חדשה.
אלא שהמסע בעקבות קפקא אינו מסתיים בקרלובי וארי. בסופו של דבר הוא מוביל בחזרה אל פראג. עיר שבמאה השנים האחרונות לא רק שימרה את זכרו של הסופר, אלא העניקה לו חיים חדשים.
בחזרה ב”מאוזוליאום” של דייוויד צ’רני קשה להתעלם מנוכחותו של האמן ברחבי הבירה הצ’כית. מפרפרי ה”ספיטפייר” המעטרים את חזיתו של הכלבו מאג׳ בבניין מחודש, דרך פסלי התינוקות הענקיים המטפסים על מגדל הטלוויזיה של ז’יז’קוב ועד למיצב הפרובוקטיבי Piss, המציג שני גברים מברונזה משתינים אל תוך בריכה המעוצבת בצורת מפת צ’כיה הסמוך למוזיאון קפקא. יצירותיו של צ’רני הפכו לחלק בלתי נפרד מפניה המודרניים של פראג.
שאלתי את צ’רני כיצד הוא מרגיש לנוכח העובדה שדווקא הפסל המסתובב של קפקא הפך לאחד מסמליה המזוהים ביותר של העיר.
חיוך מריר עלה על פניו.“אף אחד לא מודה לי שהפכתי את קפקא לאחד מסמליה של פראג,” הוא אומר. “להפך. יש מי שטוענים שפגעתי בייחודיות של העיר, ומאז שהפסל הוצב לפני שתים־עשרה שנה הם כבר לא ממש מחבבים אותי.” לאחר רגע של שתיקה הוא מוסיף בכנות מפתיעה: “למען האמת, אני בדרך כלל לא גאה במיוחד ביצירות שלי. הפסל הזה בסדר מבחינתי, אבל לא מעבר לכך.”
קשה היה שלא לחשוב באותו רגע על קפקא עצמו. גם הוא התקשה להעריך את יצירתו וביקש מחברו מקס ברוד להשמיד את כתביו לאחר מותו. שניהם – קפקא וצ’רני – יצרו יצירות שהשפיעו עמוקות על דמותה של פראג, ושניהם הטילו ספק בערכן. האירוניה היא שדווקא האיש שכתב על בדידות, ניכור וחוסר שייכות הפך כיום לאחד מסמליה התרבותיים הגדולים ביותר של פראג. העיר שאותה תיאר ביצירותיו אימצה אותו מחדש, והפכה את שמו למותג בינלאומי, לסיפור תיירותי ולמקור השראה לדורות חדשים של מבקרים ואמנים.
אולי זהו סודה הגדול של פראג: עיר שאינה מסתפקת בשימור עברה, אלא ממשיכה להעניק לו משמעות חדשה. יותר ממאה שנה לאחר מותו, פרנץ קפקא אינו רק אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. הוא ממשיך להיות חלק חי ונושם מהעיר שבה נולד, כתב, חלם, ושאל שאלות שעדיין מהדהדות גם כיום.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם – מעל ל-890 חברים
