מסענו אל ג׳ודפור החל כהיסוס. כמחשבה חולפת בין להכיר אותה ובין לוותר, מבלי לדעת כמה יופי מחכה שם. דילמה במסלול שבין פושקאר לאודייפור במדינת רג׳סטאן עוצרת הנשימה. היה זה עיקוף במסלול, אך לבסוף נבחר “כן” מהוסס, אבל כמה שמח אני שלא ויתרנו עליה. העיר הזו המכונה העיר הכחולה נפרשת כמו אבן ספיר על שפת מדבר ת׳אר. גלים של אינדיגו נושמים בה על קירות עתיקים וסמטאות מתפתלות. היא ידועה ברחבי העולם בזכות גגות בתיה הצבועים בכחול, המכסים את מרבית העיר העתיקה שלה ויוצרים מרבד חלומי בצבע הכל אהוב על ישראלים מתחת לשמש המדברית.
מעל הכל מתנשא כאן מבצר מהראנגר, עוצר הנשימה בעוצמתו. שעריו האדירים וארמונותיו המגולפים מעוררים יראת כבוד. הצעידה בתוכו דומה לשיטוט בתוך חלום מאבן חול. חומות ענק נוגעות בשמיים, חזיתות מעוטרות נפתחות בשקט מלכותי, וכל הד חוזר נושא עמו את משקל האגדה הרג׳פוטית. זהו אחד המבנים המרשימים ביותר שפגשנו בתי ואני ברג׳סטאן, המדינה הגדולה ביותר בהודו, המשתרעת על פני יותר מ־342 אלף קמ”ר, ביתם של כ־80 מיליון איש – יותר מצרפת או איטליה. רג׳סטאן אינה מסתירה את קסמיה: בשנת 2024 בלבד ביקרו בה מעל 230 מיליון הודים ו־2.1 מיליון תיירים זרים שבאו לחוש את הקסם.
לא הרחק מהמבצר נוצצת באור השמש ג׳אסוואנט תאדה – אנדרטת קבר הזכרון הלבנה והבוהקת העשויה שיש להנצחת אחד המהרג'ות האהובים בהיסטוריית העיר. השתקפותה באגם לוחשת סיפורים על מלכים שאינם עוד ועל מורשת העבר. יחד הם שוזרים הרמוניה נצחית של עוצמה ושירה, וכל חצר סביבה מזמינה לצעוד יד ביד עם ההיסטוריה.
אבל ג׳ודפור היא הרבה יותר ממבצרים ואנדרטאות. לב העיר העתיקה כאן פועם בשווקים והבזארים התוססים, שם האוויר בוער בריח תבלינים, הבדים נושרים בשלל צבעים, ועבודות הכסף מנצנצות באור המדבר. השיטוט כאן הוא כמו הליכה בתוך ציור חי – מלא ריח, צליל וגוון. הסמטאות הצרות מתפתלות בין קירות כחולים, נושאות את ריח ההל והכמון מִשַּׂקֵּי יוטה עמוסים, מתערבב עם מתיקות הג׳אגרי ועם עשן הקטורת. הריחות והקולות כאן נשזרים זה בזה כמו שטיח קאסמי עתיק. מתוך הדוכנים עולות קריאות הסוחרים, רכות ועמוקות, שזורות בחיוך ובקריצה של מי שמבין שהמשא ומתן הוא טקס של חיים.
מעל הרעש והצבעים מזדקרת כיפת ארמון אומאיד בהוואן – פלא אדריכלי מהמאה ה־20 שבו מסורת ופאר נושקים זה לזה. לשוטט בג׳ודפור פירושו לנוע בין עידנים – מעוצמה מימי הביניים אל הדר מלכותי, מהשקט הקדוש של מבני השיש אל הדופק הסוער של היומיום. העיר הכחולה אינה מבקשת רק ביקור – היא מזמינה להיכנע לה, להיטמע במרקם החי של חלום מדברי הודי.
כאן סיקרנה אותי מאוד ההזדמנות ללון בארמון אמיתי. רבים מהאחוזות והארמונות המלכותיים בעיר הפכו למלונות יוקרה ומורשת, שמעניקים לאורחים הזדמנות לחיות כמהרג׳ות – בין חצרות שיש, אולמות מעוטרים ופרסקאות צבעוניות. אחד מהם, אג׳יט בהוואן ( Ajit Bhawan ) היה לנו לבית. הארמון הזה הוא הרבה מעבר למלון – הוא פרק חי בהיסטוריה המלכותית של רג׳סטאן.
הארמון נבנה בשנות ה־20 של המאה הקודמת כביתו של מייג׳ור ג׳נרל מהרג׳ה סר אג׳יט סינג, אחיו הצעיר של המהרג׳ה השליט של ג׳ודפור. ברבות הימים היה זה הארמון הראשון בהודו שפתח את שעריו כמלון יוקרה. אל מול הרקע הכחול של העיר, מתמזגת בו הדר רג׳פוטי עם חמימות משפחתית. חזיתות האבן, המרפסות הקמורות והחצרות הרחבות קיבלו את פנינו באווירה שבה המסורת נושמת בכל פרט – מצילומי עבר על הקירות ועד ניחוח פרחי המדבר בגנים.
בשנת 1971 ביטלה ראש הממשלה אינדירה גנדי את ה״קצבאות המלכותיות״ ושללה רשמית את מעמד המהרג'ות. המלכים והאצילים איבדו תארים, תמיכה כספית ופריבילגיות. ״שנה לאחר מכן, עם חמישה חדרים בלבד, החליטה המשפחה להפוך את הארמון למלון מורשת״, מספר לי מנכ״ל המלון, ניטין סוּד. ״עם השנים הוסבו האורוות ומגורי העובדים לחדרי אירוח וכיום יש במלון 64 חדרים ותוכניות ההתרחבות נמשכות. בשנה הבאה נפתח אולם אירועים ל־300 אורחים, ובתכנון גם חדרים נוספים. היעד הוא מאה חדרים בסך הכל״, הוא משתף.
כיום מועסקים כאן 230 אנשי צוות – כמעט ארבעה עובדים לכל חדר. יחס חלומי ובלתי נתפס בעולם המלונאות. התרשמתי במיוחד מהמלצרים הידידותיים בכומתות הברט האדומות המוסיפות נופך בריטי קולוניאלי נוסטלגי, אך בעיקר משוערי המלון, הדורמנים בעלי השפמים המטופחים למשעי, סמל גאווה של גבריות וכבוד רג׳פוטי. סוּד והנהלת המלון שומרים בקפידה על המסורת הזו כחלק מהאווירה המלכותית. סומאר סינג, דמות מרתקת, הוא דוגמה חיה. כבר למעלה משלושים שנה הוא חלק מנוף המלון. לאחר ששירת עשרים שנה בצבא הודו, הצטרף לצוות תחת הנהגתו של מהרג׳ה סווארופ סינג ג׳י, הגר באגף מרכזי במלון. סומאר החביב הוא דמות אהובה בקרב המבקרים שלא כדאי לפספס.
״לפני הקורונה כמעט כל האורחים כאן היו זרים – אמריקאים, בריטים, ספרדים ואיטלקים. היום החלוקה שונה. כמעט כל אורח שני הוא הודי״, מציין סוּד כשהוא עורך לי סיור פרטי מפעים בארמון אח המהרג׳ה, ומדגיש את עליית התיירות המקומית בפלח תיירות היוקרה.
מה שהופך את אג׳יט בהוואן Ajit Bhawan לבלתי נשכח הוא השילוב המושלם בין מורשת מלכותית לפינוק עכשווי. חדרנו היה מעוטר בריהוט עתיק, קירות מצוירים ביד ונגיעות של נוחות מודרנית. הבריכה הנוצצת הייתה מפלטנו מהחום המדברי, והארוחות – חוויה בפני עצמה: טעמים רג׳סטאניים שנמהלים במטבח עולמי, וערבים קסומים בליווי מופעי פולקלור תחת שמי הכוכבים.
אג׳יט בהוואן איננו סתם מקום לינה – הוא אשנב להשתייכות. שער כניסה למורשת החיה של ג׳ודפור, שם ההיסטוריה והאירוח נשזרים זה בזה, ויחד יוצרים חוויה קסומה כמו העיר הכחולה עצמה.
חדש! הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ: IAS – חדשות ועדכוני תיירות מהארץ ומהעולם